בשנת 2008 פקד את המדינות המפותחות, ובכללן ישראל, משבר פיננסי שהוביל לתשואות שליליות במכשירי החיסכון לטווח ארוך. בעקבותיו, חוסכים שגילם היה קרוב לגיל הפנסיה איבדו חלק מהחיסכון המושקע. כתוצאה מכך החליטה הממשלה לנקוט את הפעולות הנדרשות ליצירת מסלולי השקעה התלויים בטווח החיסכון הצפוי ובאפיקי החיסכון לגיל פרישה, כך שהסיכון הגלום בתיק ההשקעות של החוסכים הקרובים לגיל פרישה יקטן.
בראשית שנת 2012 פורסמו התקנות החדשות ליצירת מודל שבו מסלולי ההשקעה מותאמים לגיל החוסך (מודל חכ”מ – חיסכון כספי מותאם). מודל חכ”מ הוא כינוי לרפורמה המתאימה את מסלול החיסכון הפנסיוני לגיל החוסך. כאמור, רפורמה זו גובשה עקב כשלים שהתעוררו במערכת הקיימת, שבה ניהול ההשקעות נעשה במשותף לכל החוסכים, בלי שהובאו בחשבון מאפייניהם השונים, ובפרט גילם, לעניין רמת הסיכון של השקעותיהם. אף שכיום יש מאות מסלולים, כ-95% מהחוסכים משקיעים את כספם במסלולי השקעה “כלליים”, באלה נמצאים כספים של חוסכים בגילים שונים, ולמעשה אין התאמה בין רמת הסיכון לצורכי החוסך. רק כ-%5 מהחוסכים משקיעים את כספם במסלולים “מתמחים”. נתונים אלו יכולים ללמד, בין היתר, כי רובם המכריע של החוסכים הם פסיביים בבחירת אפיק ההשקעה שלהם בפנסיה.
על-פי המודל החכ”מ יבוטלו כל המסלולים ה”כלליים” ויוחלפו במסלולים המותאמים למאפייני החוסכים ובעיקר לגילם. הגופים המוסדיים, קופות הגמל, קרנות הפנסיה וקופות הביטוח יידרשו להקים מסלולי השקעה נפרדים לחוסכים בגילים שונים. כספים של חוסך בגיל הקרוב לגיל הפרישה יושקעו באפיקים סולידיים יותר, באג”ח ממשלתי ובפיקדונות החשופים פחות לתנודתיות שוק ההון ולכן נחשבים אפיקים בעלי סיכון נמוך. ההנחה היא כי החוסכים הצעירים יושקעו באפיקים ברמת סיכון גבוהה יותר, מניות או אג”ח חברות. חוסכים בפנסיה או קרובים לגיל היציאה לפנסיה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות חשופים לתנודתיות בטווח הקצר בשוק ההון. לעומת זאת, חוסכים שמועד היציאה לפנסיה שלהם רחוק יכולים לשאת תנודתיות בשוק ההון במהלך התקופה. כיוון שקרנות הפנסיה משקיעות את הכספים לטווח הארוך וחלק גדול מהתנודתיות של המניות מתאזן בתקופת חיסכון ארוכה של עשרות שנים, תיק חיסכון מפוזר עשוי להניב תשואה גבוה יותר במשך תקופת החיסכון.
בנוסף על מסלולי המודל החכ”מ, שיהיו ברירת המחדל לכלל החוסכים, ימשיכו להתקיים מסלולי השקעה “מתמחים”, ובהם שיעור מזערי של הכספים יושקע באפיק השקעה מסוים כגון מניות, אג”ח שקלי, טווח קצר וכדומה. מטרתם של מסלולים מסוג זה היא לאפשר לחוסכים המעוניינים בכך לבחור במסלול ההשקעה המתאים ביותר למאפייניהם ולצורכיהם. למסלולים אלה יוכלו לעבור חוסכים אשר טרם החלו לקבל קצבה. המודל החכ”מ יחול רק על כספים לחיסכון פנסיוני המיועדים לשימוש החוסכים לאחר גיל הפרישה, לרבות כספים בקופות גמל לתגמולים, בקופות גמל לא משלמות לקצבה, בקרנות הפנסיה החדשות ובקופות ביטוח, למעט כספי הפיצויים; ברוב המקרים כספים אלו ינוהלו במסלול השקעה נפרד ממסלולי המודל החכ”מ.
המודל לא יחול על מוצרי חיסכון שאינם מיועדים לגיל פרישה, למשל קרן השתלמות, קופת גמל לדמי מחלה, קופה מרכזית לפיצויים, קופות אישיות לפיצויים ועוד.
מדיניות השקעה – החברות המנהלות את הכספים הן שיקבעו את המדיניות ההשקעה במסלולי ההשקעה של כל קבוצת גיל. משרד האוצר לא יתערב בתמהיל ההשקעות שיציעו קרנות הפנסיה לחוסכים, כל עוד הוא נעשה על בסיס מודל ברור, מעבר בין מסלולים וניוד – מלבד חוסכים אשר החלו לקבל קצבה, חוסכים יוכלו לעבור בכל עת בין מסלולי השקעה – ממסלול ברירת המחדל למסלולים “מתמחים” או למסלולי ברירת מחדל שאינם מתאימים למאפייניהם, אם הגוף המוסדי מאפשר זאת. כמו כן, תיוותר האפשרות הקיימת לניוד הכספים בין מוצרי חיסכון פנסיוני המנוהלים על-ידי חברות שונות.
יישום המודל ייתן הגנה מפני תנודתיות בשוק ההון לחוסכים בגיל הקרוב לגיל פרישה וימתן את הפגיעה האפשרית בכספי חוסכים הקרובים לגיל פרישה בזמן משבר
יש טענה שההשקעה במסלולים כלליים מעודדת את מנהלי ההשקעות להציג רווחים גבוהים בטווח הקצר; משום כך החוסכים נחשפים לסיכונים לא מבוטלים, אשר גורמים לעתים להפסדים כספיים רבים ולצמצום ניכר של נכסי קרן ההשקעות. לפיכך יש יתרון במעבר מהמצב הקיים, שבו מנהלי השקעות מדווחים ונמדדים רק על בסיס הרווחים ורמת הסיכון מוגדרת על-פי החלוקה בין אפיקי השקעה במניות מול אג”ח, למצב שבו הדגש מוסט מרווחיות הקרן, ומנהלי ההשקעות נדרשים להציג את רמת הסיכון הרצויה בכל מסלול השקעה המותאם לגיל, להסביר ולנמק את אופי ההשקעה שלהם לאורך השנים ואת הצפי שלהם לתשואות ארוכות טווח.
המעבר למסלולי ההשקעה הייחודיים המיועדים לשכבות גיל שונות במסגרת המודל החכ”מ עשוי לגרום להגברת התנודתיות בשוק ההון, בשל הגדלת היצע הנכסים בעלי סיכון מצד אחד והגדלת הביקוש לאג”ח מדינה מצד אחר. הביקוש הכללי למניות ואג”ח חברות יהיה נמוך יותר, שכן תיקי הפנסיה של חלק גדול מהאוכלוסייה לא יוכלו להיות חשופים לנכסים מסוכנים.
אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון הטיל למעשה את האחריות להגדרת המאפיינים הייחודיים לכל קבוצת גיל על ועדות ההשקעות של גופי הפנסיה. אפשר לומר שללא הגדרת רמת הסיכון הנדרשת לכל קבוצת גיל, כל גוף יוכל לקבוע הגדרה שונה לרמת הסיכון בקבוצות הגיל השונות. לפיכך, תהיה תחרות על כספי החוסכים, וזו תביא להגדלת מרכיב הסיכון בהשקעות במטרה למרב רווחים, ואף ייתכנו הפסדים ניכרים
המודל מאפשר לכל החוסכים, פרט לחוסכים אשר החלו לקבל קצבאות, לעבור למסלולים ברמת סיכון גבוהה מזו שמתאימה להם על-פי גילם.
תוחלת החיים בישראל עולה עם השנים. גבר שיוצא היום לפנסיה בגיל 67 .יחיה בממוצע 17 שנים נוספות, ואישה שיוצאת היום לפנסיה בגיל 64 תחיה בממוצע 20 שנים נוספות., אולם על-פי המודל, הם מושקעים כל תקופת קבלת קצבת הפנסיה בנכסים חסרי סיכון, אשר מניבים רווחי הון זעירים. ייתכן שעם עליית תוחלת החיים כספי החיסכון לא יספיקו לקיים את החוסכים ברמת חיים סבירה.
המודל החכ”מ, כפי שהוא מוצע, אינו מביא לידי ביטוי מאפיינים נוספים על גיל החוסך, אשר משפיעים על אופן החיסכון הפנסיוני שלו. בין הגורמים: מין החוסך, מצבו המשפחתי והבריאותי, השכר שעבורו מופרשות ההפרשות הסוציאליות והביטחון התעסוקתי שלו. קביעת הגיל כתבחין יחיד לסיווג מסלול ברירת המחדל להשקעה עלולה להיות בעייתית, כיוון שהחוסך יכול לחשוב בטעות כי מסלול ברירת המחדל מתאים לכל מאפייניו, ולא יראה לנכון לחפש מסלול המביא בחשבון גם מאפיינים נוספים.
השיטה הישראלית המוצעת ליישום פנסיה המותאמת לגיל החוסך והמודל הצ’יליאני דומים בעיקרם בחיוב החוסכים להשתלב במסלול חיסכון על-פי גילם ובהנהגת העיקרון של ירידה ברמת הסיכון של ההשקעה בכספי החוסכים עם הקרבה לגיל הפנסיה. כמו כן, בשתי השיטות החוסכים מופנים באופן אוטומטי למסלול ברירת המחדל שלהם. המודל הצ’יליאני המקורי שונה מהאופן שבו מוצע ליישמו בישראל בהגדרות הברורות שהרגולטור הצ’יליאני קובע למסלולי ההשקעה השונים ובמגבלות הכמותיות על ניהול הכספים בקרנות. כלומר, למנהלי הקרנות אפשרות לפעול אך ורק על-פי מגבלות אלו בהשקעת כספי החוסכים. התקנות של המודל החכ”מ המוצע בישראל מחייבות ביטול של המסלולים ה”כלליים” ומעבר למסלולים המותאמים לגיל, אולם בניגוד למודל הצי’ליאני, התקנות בישראל מטילות על מנהלי הקרנות אחריות מלאה לאופן ההשקעה בכל מסלול, ללא התערבות של הרגולטור.
הבדל נוסף בין השיטה הישראלית לשיטה הצ’יליאנית הוא ההגבלה של החוסכים במעבר ממסלול למסלול. בשיטה הצ’יליאנית החוסכים יכולים לבחור לעבור ממסלול שמרני למסלול שמרני יותר, וככל שהם מתקרבים לגיל הפנסיה הם אינם יכולים לבחור את המסלולים המסוכנים ביותר. נוסף על כך, אין במודל התייחסות למסלולים “מתמחים” נפרדים, שאינם חלק מהמסלולים הקבועים. בישראל המגבלה במעבר בין מסלולים חלה רק על חוסכים שכבר החלו לקבל קצבת פנסיה, ולמעשה שאר החוסכים, גם אלה הקרובים מאוד לגיל פנסיה, יכולים לבחור לעבור למסלולים “מתמחים”, שבהם סיכון גבוה מזה שבמסלול ברירת המחדל שלהם.
חסרונות:
השיטה הישראלית המוצעת ליישום פנסיה המותאמת לגיל החוסך והמודל הצ’יליאני דומים בעיקרם בחיוב החוסכים להשתלב במסלול חיסכון על-פי גילם ובהנהגת העיקרון של ירידה ברמת הסיכון של ההשקעה בכספי החוסכים עם הקרבה לגיל הפנסיה. כמו כן, בשתי השיטות החוסכים מופנים באופן אוטומטי למסלול ברירת המחדל שלהם. המודל הצ’יליאני המקורי שונה מהאופן שבו מוצע ליישמו בישראל בהגדרות הברורות שהרגולטור הצ’יליאני קובע למסלולי ההשקעה השונים ובמגבלות הכמותיות על ניהול הכספים בקרנות. כלומר, למנהלי הקרנות אפשרות לפעול אך ורק על-פי מגבלות אלו בהשקעת כספי החוסכים. התקנות של המודל החכ”מ המוצע בישראל מחייבות ביטול של המסלולים ה”כלליים” ומעבר למסלולים המותאמים לגיל, אולם בניגוד למודל הצי’ליאני, התקנות בישראל מטילות על מנהלי הקרנות אחריות מלאה לאופן ההשקעה בכל מסלול, ללא התערבות של הרגולטור.
הבדל נוסף בין השיטה הישראלית לשיטה הצ’יליאנית הוא ההגבלה של החוסכים במעבר ממסלול למסלול. בשיטה הצ’יליאנית החוסכים יכולים לבחור לעבור ממסלול שמרני למסלול שמרני יותר, וככל שהם מתקרבים לגיל הפנסיה הם אינם יכולים לבחור את המסלולים המסוכנים ביותר. נוסף על כך, אין במודל התייחסות למסלולים “מתמחים” נפרדים, שאינם חלק מהמסלולים הקבועים. בישראל המגבלה במעבר בין מסלולים חלה רק על חוסכים שכבר החלו לקבל קצבת פנסיה, ולמעשה שאר החוסכים, גם אלה הקרובים מאוד לגיל פנסיה, יכולים לבחור לעבור למסלולים “מתמחים”, שבהם סיכון גבוה מזה שבמסלול ברירת המחדל שלהם.
